היכון, הכן... לייק!

אני רץ.



נהנה מזה.



חברה שאלה אותי למה כיף לי לרוץ, הרי לפעמים קשה, לפעמים יש פציעות, לפעמים אתה מחכה שהק"מ שהצבת לעצמך יגיע ותוכל רק לעצור ולהסדיר נשימה, אז כמה כיף כבר יכול להיות בזה?

אז אני לא יודע מה השלב שאני הכי אוהב בריצה, אבל בגדול כל הטקס הזה של לעלות על "מדי הריצה" לנעול את הנעליים, ולהתכונן פשוט הופך עבורי את הריצה למשהו מהנה. כמו סופר-מן כשהוא לובש את הגלימה.

לסיבה האמיתית ממה אני נהנה (ואולי גם אחרים) אחזור עוד מעט.



מתחילים.

עוד בתיכון רצתי, זה התחיל בקטן, שניים-שלושה ק"מ ונגמר במירוץ חצי מרתון ב1:45 (שלאלו שמבינים בזה, זו תוצאה די טובה..). בתקופה ההיא יצאנו לריצה 3 פעמים בשבוע עם איש מאוד נחמד שאימן אותנו ככה, פרו-בונו, בשם אילן סגל (שתמיד היה רץ עם קיסם בפה). היינו בכיתה י-יא', יצאנו לרוץ פעמיים-שלוש באמצע השבוע -  אימונים קצרים, לפעמים סיבולת, לפעמים אימוני "לב-ריאה". בסופי שבוע אחרי שחזרנו מבילויים של בני-עשרה בשלוש וארבע לפנות בוקר, היינו מתייצבים בשבת לריצה ארוכה בשש בבוקר. היינו רצים מר"ג לסביון, לת"א חוזרים דרך המכתש בגבעתיים חזרה הביתה לר"ג. היינו גומעים עשרים ועשרים וחמישה ק"מ ולפעמים יותר.

התנאים היו פשוטים, לא היה טלפון עם אפליקציות, מוזיקה באזניים (ה"ווק-מנים" היו כבדים מדי...) ואפילו לא חולצות  dry-fit.

זאת היתה תקופה שתחושת הסיפוק מהאתגר שעמדנו בו והיעדים הקטנים שהצבנו ובהם עמדנו, ניצח בגאון על תחושת ההנאה. כן, וגם לרוץ בקבוצה, לשוחח (כמה שהיה אויר) וללמוד איך שוברים יחד שיאים. היינו נוסעים באוטו של אילן לכל מיני מירוצים איזוטריים יותר ואיזוטריים פחות שצצו בדרך (מרוץ נס ציונה, באר טוביה ושלל מירוצים נוספים ככל שרק היו). לא ידענו בדיוק ממוצעים לק"מ, דופק, קלוריות וכו' -  וזה גם לא כ"כ היה העניין.



לישון או לרוץ?

לפני קצת יותר משנה חזרתי לרוץ. למה? כי חבר טוב גרר אותי פעם, פעמיים (בהתחלה אולי 2-3 ק"מ) והופ, עליתי שוב על הגל. והפעם (כך גיליתי) יש שלל הפתעות. גאג'טים ושיכלולים שמחזקים את ההנאה ומסיתים אותה מרק תחושת מסוגלות לחוויה הוליסטית.

נעלי ריצה איכותיות מונעות פציעות ומשפרות את החוויה

לרוץ זה נחמד. אני מאוד משתדל לא להסיט ולעבור את המינון שהצבתי לעצמי. תמיד משהו יבוא על חשבון משהו בהינתן משאב נתון של זמן. אז אני בד"כ מוותר על זמן מבוזבז בחלקו  - שינה. אני פשוט קם מוקדם לפני שהבית מתעורר (לפחות בריצות אמצע השבוע).

הפעם בחליפת גיבור העל יש חולצות מנדפות, גרביים מנדפות, נעלי ריצה איכותיות, מדרסים חדשניים ששומרים על הקרסול, והחידוש המשמעותי ביותר – רצועת יד שאוחזת את המחשב המשוכלל הזה שפותח את החוויה של הריצה למשהו אחר – הסמארטפון.



מי מכיר את סניה?

סניה ריצ'רדס-רוס היא אצנית ואלופה אולימפית בריצות 400 מטר ומרוצי שליחים. בעלת מדליות אוליפיות למכביר. מה לי ולה? היא מדברת איתי, מבסוטית שאני רץ, מפרגנת.

עכשיו ברצינות - אין לי שום קשר אליה, למעט החסות הקולית שהיא מעניקה לאפליקציית הריצה של נייק. למה זה חשוב? האם זה משפר את החוויה או את הריצה? זה רק פרט קטן, מעין טפיחה קטנה על השכם בסיום שיא ששברת או רצף ריצות בו השגת יעד כלשהו. זו הדרך של האפליקציה לUX (חווית משתמש) טובה - אז אתה שומע את סניה שמברכת אותך. אבל זה רק עוד גימיק חמוד לצד חווית ניהול הריצה שהאפליקציות בסמארטפון מציעות היום. ניסיתי את חלקן ולרוב אני משתמש באפליקציה של נייק.



לנהל את הריצה בזמן הריצה.

לוג פעילות. אפליקציית Nike+ Running

רצועת היד תופסת את מקומה ובתוכה שוכן בבטחה הסמארטפון שכמו מחבר אותך לכבל כוח בדמות אזניות ישירות לאוזניים. אתה מוכן. לחיצה על כפתור הRun ומוזיקה קצבית נותנת אותותיה – 3 -2 -1 - תתחיל לרוץ.

גיליתי שלמוזיקה יש חלק נכבד באופן הריצה ותוצאותיה, כך שהפלייליסט שלי כולל כמה שירים שלא היו מביישים אף נערה מתבגרת. אך חשוב מכך, מעבר למוזיקה יש את השכל שבאפליקציה.

יש משהו נכון בשליטה על קצב (מהירות), שהוא פונקציה של המרחק והזמן (הבגרות בפיזיקה הותירה חותם כנראה) - שנותן לך את היכולת לקבל החלטה בזמן הריצה על שינוי מהירות, נותן לך את היכולת הפסיכולוגית להבין איפה אתה עומד ביחס ליעד שהצבת או לאתגר את עצמך ולהחליט על יעד חדש. המידע שנמסר לך כל ק"מ הופך את החוויה של לרוץ למנוהלת, כיפית ויעילה יותר.

הינה הילדות, הינה המסעדה שבא אני אוכל, הינה מסלול הריצה שלי... לייק?

מה לא נכתב על פייסבוק, כל כך הרבה מחקרים כבר נערכו לגבי הסיבה שגורמת לנו לעשות צ'ק-אין, הסיבה בגללה אנו מעלים תמונות של המשפחה בשלל מקומות בהם בילינו בשבת, ומצלמים את המנה הכל כך אסתטית רגע לפני הביס הראשון. בין הסיבות שנמצאו היו תחושת השייכות, תחושת הערך, תחושת ההכרה בהישג או פעולה. כמובן שאחת הסיבות המרכזיות היא המעורבות החברתית כמובן כאשר הרשת הוירטואלית מחזירה תגובה. כמו שכתב הפסיכולוג מיכאל פו בבלוג שלו –(תרגום חופשי חופשי..) "תחושת הסיפוק באה כאשר החוויה או ההישג מקבל הכרה או יותר מכך אישור ע"י החברים ברשת החברתית".

זה תופס כמובן בעולם הספורט ורואים את זה בכמויות הרצים שגוברות בפארקים ובמרוצים.  ואיך מבוצע הקישור? ובכן, כשיש חוויות ריצה המוניות כגון מרוץ הלילה של נייק בת"א, מקצים של  10 ק"מ למיניהם, חצאי מרתון ואחרים - בהן אתה רואה כ"כ הרבה רצים שאינם מקצוענים נהנים מריצה והכמות עולה מפעם לפעם, רצים שפשוט התאמנו יותר או פחות כתחביב, פשוט שמים אזניות מחברים לסלולרי ומתחילים לרוץ - אי אפשר שלא לחבר את השיתוף של תוצאות הריצה שעולות לעיתים לפייסבוק לבין הטרנד הכ"כ בריא, חזק ועולה הזה של ריצה.

הריצה כפרט ובספורט ככלל, נהיה משהו חברתי, משהו מגניב, משהו שלעיתים פותח שיחות מינגלינג ולעיתים מזמן אימונים משותפים עם חברים שראית שגם הם רצים דרך הפייסבוק. כמו מנה טובה במסעדה, גם הישג ספורטיבי לא משאיר את הרשת אדישה והחברים מפרגנים בלייקים. זו לא הסיבה העיקרית לריצה, אבל זה בהחלט אלמנט כיפי שיש עוד סיבה ל"מחויבות גולשים" (Engagement) של חבריך.


 To sum it up...

אז אם אתמצת את הסיבות שלדעתי גורמות לתחושת ההנאה מהפעילות הלא תמיד קלה, המוזעת הזו, הייתי אומר לפי סדר החשיבות הזה:

• תחושת המסוגלות (סיימתי 5 ק"מ ריצה ובק"מ האחרון אפילו הגברתי מעט את הקצב!)
• הרגשת הבריאות (וזו אנרגיה אחרת שהולכת איתך כל יום כל היום)
• טכנולוגיה תומכת (בגדי ריצה מנדפים בעיצוב מגניב, נעליים איכותיות ואפליקציית ניהול ריצה שמתחזקת אדרנלין במוזיקה קצבית)
• שיתוף חברתי (כמו כל שיתוף אחר ברשת שזוכה לתגובות ופידבק על הישג – לעיתים ההישג או עצם התחלת פעילות, לעיתים תוצאה, לעיתים ארוע ספורט מגניב עם תמונה יפה)

_____________________

אם קראתם את הפוסט עד כה - ואתם עדיין לא בתוך הטרנד כלל -  הבנתם כי זה אחלה שאני משתף אתכם איך התחלתי מ-0 לריצה כיפית רציפה, אבל זה בטח לא משהו שמעניין אתכם או הייתם רוצים להתנסות בו, תוכלו לסיים כאן.

אבל אם תרצו עצה איך פשוט להתחיל, אז תשקיעו בקריאה של עוד 3 פסקאות וסיימנו...

______________________

2 ק"מ ראשונים.

אז טרנד עולה שיכול להוביל לאורח חיים בריא, לראייתי הוא דבר מבורך. חברתי או אישי לחלוטין, עם מוסיקה באזניים או עם קבוצת חברים (או גם וגם), העיקר הוא לצאת לעשות. המינון יקבע לפי מה שמתאים לכל אחד – יש מספר מחברי הטובים שבחרו ללכת צעד נוסף ולעשות מרתונים, מרוצי הר לעמק, וטריאתלונים כיאה לאנשי ברזל לעומתם יש את אלו שעושים שלוש פעמים בשבוע הליכה עם בן/בת הזוג בפארק. וכמו דיאטה – תמיד כיף לדחות את ההתחלה למחר.

אז מי שיקח עם עצמו החלטה רק לצורך "פיילוט", ישים הערב נעליים, יקח את הסמארטפון עם תכנית רדיו טובה, או מוסיקה שכבר טענתם מראש ויעשה סיבוב בהליכה/ריצה קלה סביב הבלוק. בסיום, יעשה קצת מתיחות (וכנראה שזה לא ימנע את התפסות השרירים, אבל זה עובר), והכי חשוב יקבע לעצמו את הפעם הבאה השבוע שחוזר על זה. אחרי 3 פעמים כנראה שאת 2 הק"מ הראשונים יהיה ניתן להשלים בריצה ללא עצירות. ומשם, טוב תתייעצו עם ד"ר אינטרנט או החברים בפייסבוק ותבנו תכנית אימונים שמתאימה לכם. אבל הכי חשוב, למדתם את ההנאה מהמסוגלות, והכרתם צוהר לאורך חיים בריא יותר (ואולי תחוו גם הנאה וסיפוק על הדרך).



ולא פחות חשוב:

הכותב לא רץ הכי מהר, לא רץ הכי רחוק ולא ספורטאי מקצועי בהגדרה. אז מי שמחליט להתחיל לרוץ כך או אחרת, אל תראו בכל מה שכתבתי המלצה או ייעוץ רפואי בלה בלה ... תהיו אחראים. לכו תבדקו ואז תעשו את הצעד הראשון ( אחרי 3 אימונים ברצף – סבירות טובה שתתחילו להינות).

מתנה מקורית לחג פסח או ראש השנה לעובדים וללקוחות? גלו >>>

מחפשים ספר מרתק ועם משמעות ?  אנתרופוקן — התינוק האחרון

אי אפשר בלי קצת קישורים רלוונטיים.

הבלוג של מיכאל פו על הפסיכולוגיה של פייסבוק

על סניה ריצרדס רוס – ויקיפדיה

אפליקציית הריצה של נייק

דוגמה לתכנית אימונים לרץ המתחיל – שוונג